מעצר ימים הוא מעצר ראשוני, המתקיים בטרם ניהולו של משפט פלילי. מעצר זה נקרא כך משום שעל פי החוק הוא מוגבל באורכו למספר מרבי של ימים. מעצר הימים הוא כלי שיצר המחוקק על מנת למנוע שיבוש מהלך חקירה או ביצוע עבירות נוספות על ידי החשוד.
במידה והמשטרה החליטה שלא לשחרר את החשוד לאחר 24 שעות מרגע מעצרו הראשוני, הוא יובא בפני שופט לצורך המשך מעצרו לתקופת החקירה ("מעצר ימים"). בדיון זה המשטרה פונה לבית המשפט ומפרטת את הפעולות שעליה לעשות בחקירה בזמן המעצר ומבקשת עוד ימים כדי להשלים את החקירה.
השופט רשאי להאריך את מעצרו של החשוד, או לשחררו בערובה או לא בערובה. אם החליט השופט על הארכת המעצר, הוא רשאי להורות על הארכת מעצרו לתקופה שלא תעלה על 15 ימים (מעצר ימים). לאחר תקופת מעצר הימים הראשונית, רשאי השופט לחזור ולהאריך את המעצר לבקשת המשטרה פעמים נוספות לפני הגשת כתב האישום ובלבד שסך כל תקופות המעצר לא יעלה על 30 יום. יחד עם זאת, אם הבקשה להארכת מעצר מוגשת באישור היועץ המשפטי לממשלה, רשאי השופט להאריך את המעצר לתקופות נוספות ובלבד שסך תקופת המעצר לפני הגשת כתב האישום לא יעלה על 75 ימים. בתום 75 הימים רשאי שופט בית המשפט העליון להאריך את המעצר לתקופות נוספות של 90 ימים כל אחת.
בדרך כלל, חקירת המשטרה תסתיים בתוך 30 הימים הראשונים הקצובים למעצר ימים. וברוב המקרים החשוד ישוחרר לביתו בתנאים מגבילים, אלא אם שחרורו יכול לפגוע בהליך המשפטי או שהוא עצמו מהווה סכנה לציבור.
עם הגשת כתב האישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
